"אל תשאלי , חזרתי אתמול מהצפון מקוררת של החיים", היא אומרת לי בטלפון , למה? שאלתי, "ישנו באוהל בחוץ , היה קפוא ונוראי וסבלתי כל כך", אז למה בכלל הסכמת לדבר הזה? הרי את יודעת שזה לא הקטע שלך בכלל. "שלום בית" היא ענתה לי, "צריך לפעמים לעשות דברים שלא...

שמתי אוזניות, בחרתי את השיר הכי טירוף שתמיד עושה לי את זה והתחלתי…המוזיקה נכנסה לי לנשמה, התחלתי לרקוד, ריקוד מטורף, ריקוד שאני מרשה לעצמי שאני יודעת שאף אחד לא בבית.. והוצאתי והוצאתי את כל מה שהיה לי בפנים.. רקדתי הכול..

"אז את באה או לא?" הוא מסתכל עליי בזמן שמתלבש לעבודה, לוקחת נשימה הרי הוא יודע שאני שונאת את לונדון, זה המקום שאמרתי שאני לא חוזרת אליו אחרי השנתיים המאתגרות שעברנו שם. היא פשוט לא העיר שלי, האפרוריות הזו, התדר הנמוך, החוקים (mind the gap) וחוסר השמחה הכללי שפוגשים אנשים...

ובדמיוני אני עפה, עפה ברוח, השיער מתנפנף לי והרוח מאווררת לי את הנשמה, הנופים חולפים על פניי, כל הירוק והכחול הזה שאני כל כך אוהבת. בעצם אני לא ממש עפה, אני רוכבת על סוס, סוס פרא, אבל זה מרגיש כמו לעוף, ואין תחושה טובה מזו, העוצמה, הפראות, ההתמסרות אל הלא...

תמיד ידעתי שיש לי את זה, תמיד. כשהייתי ילדה הייתי קוראת בשקיקה את כל ספרי ההצלחה הנשית, ספרים על נשות עסקים שעשו את זה, דמיינה בעיני רוחי את עצמי עוד 20-30 שנה יורדת ממטוס פרטי בבעלותי לבושה חליפה בהירה עם מעיל פרווה תואם, כולי סטייל וניחוח חו"ל ותחכום. היא יודעת....