פרק ג: יעל ינאי אלי
"אז את באה או לא?" הוא מסתכל עליי בזמן שמתלבש לעבודה, לוקחת נשימה הרי הוא יודע שאני שונאת את לונדון, זה המקום שאמרתי שאני לא חוזרת אליו אחרי השנתיים המאתגרות שעברנו שם. היא פשוט לא העיר שלי, האפרוריות הזו, התדר הנמוך, החוקים (mind the gap) וחוסר השמחה הכללי שפוגשים אנשים ברחוב, לא עושים לי את זה.
"את יכולה לראיין שם נשים שגרות בלונדון כמו שרצית.." הוא המשיך, "אנחנו נהייה יום ביחד ואת תוכלי להמשיך להישאר שם כמה ימים ולעשות את הראיונות שלך למיזם שלך", זה מגניב! כן, זה ממש מגניב וזה ממש משהו שרציתי, אבל למה בלונדון???
יאללה משנה תדר, נושמת עמוק, זו הזדמנות מגניבה לעשות את מה שרציתי, אני הולכת על זה! "תזמין לי כרטיס" אני צועקת מהסלון בזמן שמתחילה להכין רשימה של נשים ודברים לנסיעה בו זמנית, ההתרגשות עולה והרעיונות מתחילים לזרום. כיף!
לנסיעה הזו ארזתי ממש את כל מה שאני אוהבת, את הבגדים המיוחדים שעושים לי את זה, תכשיטים, את הטבעת של סבתא שלי ז"ל שתמיד ליוותה אותי לאירועים חשובים ונעליים חדשות שקניתי ועוד דברים שממש עושים לי טוב, רציתי להפיק מהנסיעה הזו את המקסימום הנאה וכיף והגשמה שאפשר.
אז הגעתי ואכן הייתה לנו יממה לעצמינו בעיר הגדולה, היה לנו כיף אמיתי ואז הוא הסיע אותי למלון במרכז העיר להמשך המסע שלי וכשאני באה לצאת מהאוטו, פתאום צעקה :" יעל ! יעל !! מה קורה פה לעזאזאל ?" הוא פתח את באגז' של האוטו והוא היה ריק – גנבו לנו את כל המזוודות, המחשבים, ציוד הצילום שלי,הכללללללללל!!!!!!!!!
איך זה יכול להיות???? נכון שהסתובבנו בבוקר בבית קפה וביקרנו בכמה מקומות, אבל תמיד סגרנו את האוטו ולונדון מרושתת מצלמות, איך זה יכול להיות???? הרגשה איומה !!! הרגשה של פלישה ברוטלית למרחב האישי שלי, לא מאמינה שזה קורה לי.
מתעשתים ועפים לשגרירות, מסדרים לנו שם הכול, הם לא מופתעים שזה קרה לנו, "זה קורה פה כל הזמן" הם אומרים.. אנחנו חסרי כל, מסתובבים עם מעט מזומן וכרטיס אשראי שלי שהיה בתיק יד שלי..
בדרכינו למלון שלי, הוא שואל אותי, מה את רוצה לעשות? את רוצה לחזור איתי היום? אני חושבת על מה שהכנתי למחר ולמחתרתיים, על נשים שאמורה לפגוש, על החוויה שאמורה לעבור.. לא, אני לא נותנת לדבר הזה להביס אותי, אני נשארת, אני כבר פה, אני אסתדר.
אני נושמת עמוק, אני מתחברת לעצמי, הדמעות מציפות אותי, ואז הקול הפנימי שלי מזכיר לי שבעצם לא קרה שום דבר, נכון שאין לי כלום כרגע, אבל את הדבר החשוב ביותר לא לקחו לי – יש לי את עצמי!! אני אסתדר, אני אחיה, יש לי את עצמי וזה הכי חשוב בעולם! הסתכלתי עליו, החזקתי לו את היד ואמרתי: אנחנו נתגבר על זה, יש לנו אותנו, הכול בסדר, את שאר הדברים נקנה, הכול בסדר. הוא המשיך לשדה ואני נשארתי עם התיק שלי, בגדים מיוזעים לגופי ומחשבה של אני לא מאמינה שאני צריכה עכשיו לקנות מיליון דברים בסיסיים כמו תחתונים, מברשת שיניים וחולצה חדשה למחר ..וכל שנייה עולה לי עוד משהו שצריך לקנות..
בבוקר למחרת, אמרתי לעצמי, יעל – את הולכת ליהנות, את הולכת להביא את הבשורה דרך סרטוני הוידאו שאת עושה, את הולכת להפיק מזה את המיטב (גם אם יש לך חולצה אחת בלי איפור ובלי ציוד לצילום, יש לך את הטלפון שלך, זה יספיק) וכך הגעתי לנשים שראיינתי והיה מדהים, היכרתי נשים מהממות ונוצרה חברות, שיחה וקרבה ואני כל כך שמחה שזה קרה למרות הכול.
אז מה אני רוצה לומר לכן בנות, יש לכן את עצמיכן, כל המסביב הוא נחמד אבל הוא לא הדבר האמיתי. יש לכן את הרוח שלכן, את התדר שלכן, את המוטיבציה והרצון שלכן, אל תוותרו, תמשיכו, תהיו.
