פרק ב
ובדמיוני אני עפה, עפה ברוח, השיער מתנפנף לי והרוח מאווררת לי את הנשמה, הנופים חולפים על פניי, כל הירוק והכחול הזה שאני כל כך אוהבת. בעצם אני לא ממש עפה, אני רוכבת על סוס, סוס פרא, אבל זה מרגיש כמו לעוף, ואין תחושה טובה מזו, העוצמה, הפראות, ההתמסרות אל הלא נודע, רוכבת אל המרחבים….
"אמא, אמא, אמא בואי עכשיו!!.." קול בוקע מאיפשהו, ואני תוך שנייה מתעשתת, כן, כן אני באה…קמה במהירות מהספה ורצה לילדים.. הדמיון והמציאות מתערבבים, עדיין יש לי את תחושת הריחוף שחוויתי לפני שנייה, אבל המציאות חזקה יותר: הילדים רבים, הבית מבולגן, צריך להכין ארוחת ערב ועוד ועוד משימות נערמות לי ברשימה שאני מנהלת במוחי. המציאות ניצחה, חזרתי לכאן.
וכאן, ממש לא פשוט, לא חשבתי שכך יהיה שדמיינתי איך יראו חיי.. בשיחות עם החברה הכי טובה בגיל העשרה, ישבנו שעות על שעות בחדר, כשמוזיקה מתנגנת ברקע, מספרות זו לזו בתיאור מפורט מה אנחנו רוצות שיהיה בעתיד, כשנהייה גדולות ו"חשובות". הכול הגיע אלינו בקלות כזו, בביטחון כזה כשדיברנו, לא לקחנו בחשבון כל כך הרבה דברים…
***
בדיוק בביטחון כזה נכנסתי ללידה של הבן הבכור שלי, "מה זאת אומרת? נשים יולדות באפריקה באוהל, מה הבעיה ללדת ועוד בבית חולים ועוד בלונדון"? , אני זוכרת שאמרתי, אין שום בעיה, קטן עליי לגמרי, ממש!!!
אז זהו שלא, זו הייתה אחת החוויות הנוראיות שחוויתי בימי חיי, טראומה שלקח הרבה זמן להתאושש ממנה.
מה שקרה זה שעבדתי רק עם המוח וההיגיון לקראת הלידה, לא עשיתי שום עבודה עם הגוף והרגש- שם חשבתי שאני יודעת מספיק שאני אסתדר, את הידע התאורטי לא היה לי ולכן נתתי גז בקטע של ללמוד מה זה לידה ואיך זה קורה בתיאוריה.
אז למדתי את כל הדברים שצריך לדעת לפני הלידה (היו רק ספרים בזמני – לפני 17 שנה .. בקושי היה אינטרנט ונושא הלידה לא היה מדובר כלל), קניתי את כל הספרים שיכולתי למצוא וקראתי את כולם בשקיקה, אבל לא דיברתי עם אף אחד על הנושא, על הלידה עצמה ועל איך זה מרגיש. ולא חשבתי לעצור ולהתחבר לגוף שלי ולתת לו את המקום להרגיש את כל התחושות שהי לי לפני הלידה.
בסוף (אני לא אלאה אתכן) זה נגמר בניתוח קיסרי עם התאוששות מאתגרת וחוויה טראומתית ללידה ראשונה.
אני מסתכלת בחמלה על האישה הצעירה הזו, שנכנסה מלאת בטחון לחדר לידה ויצאה מובסת ותשושה ובהלם ממה שקרה לה, ואני מחבקת אותה חיבוק ארוך, אני אוהבת אותך, אני אומרת לה, את מהממת, כל כך השתדלת כל כך התאמצת, אבל יש דברים שאינם תלויים בנו, ולא ידעת בזמנו משהו שהוא ממש ממש חשוב:
זה לא מספיק רק לצרוך ידע או לדעת ולהבין חומר מסוים, יש גם את המימד הגופני-רגשי שחייב להיות נוכח בכל תהליך חשוב שרוצים לעבור בהצלחה. הגוף יודע, הגוף מרגיש, הוא מכוון אותנו למה נכון לנו ומה לא. עבודה רגשית עם הגוף הוא דבר שחייבים לעשות עבור כל דבר משמעותי שרוצים לעשות (לא רק לידה) .
מזל שבלידה השנייה שלי, הייתה לי דולה מהממת שלימדה אותי את כל מה שצריך גם בפן הרגשי והגופני והיה לי תיקון מהסרטים על הלידה הראשונה (חגית אם את במקרה פה, מטורפת עלייך).
החיים הם סרט אחד גדול, בדרך כלל לא כל מה שחשבנו שהיינו צעירות קורה במציאות ואנחנו נאלצות להתמודד עם דברים שלא ידענו שבכלל קיימים, אבל זה כל העניין בעצם , לדעת ליפול ולקום חזרה על הרגליים להמשיך לנוע, לא משנה מה. אנחנו בנות אדם אנושיות וחמודות וזה בסדר להיתקל בקשיים והעיקר לדעת להתאושש מהם, להיעזר באנשים הנכונים ולהתקדם קדימה במסע של חיינו.
